בדרך לטיסה עוצרים באיזה תור, ואחריו מגיע עוד אחד, בעצם כמעט בכל מקום יש את התור הזה, המעיק הזה, וזה מתסכל נורא, בעיקר את הקטנטנים שעדיין לא מיומנים לאותם רגעים מעיקים, ובכלל הבטיחו להם חופשה, וזה היה נשמע להם כמו משהו נורא כיף, ופתאום בדרך לכל הכיף יש רגעים לא פשוטים וכל כך מעיקים, שמוציאים לנו את הרוח מהמפרשים.

אז איך מתכוננים לאותם רגעים?
יש קונצנזוס לגבי התחושה המעיקה שיוצר חוסר נוחות ואף בשלבים מתקדמים ובתורים ארוכים עשוי להיווצר חוסר סבלנות עד כדי תסכול.
אצל ילדים צעירים “השריר” הזה של “תסכול וסבלנות” עדיין לא מיומן וכמו כל שריר, גם הוא מתפתח לאט לאט עם הזמן.
לכך נידרש אימון מצדם, ומצדנו – הכלה של אותם רגעים לא פשוטים, ושאותו אנחנו באמת מבינים.
תוסיפו לתורים האלו את התרגשות המשפחה כולה לקראת החופשה, ובכלל נעשית לנו “חגיגה”.
לכן שווה להתכונן לאותם רגעים:
למשל בעזרת טיולון – גם לילדים קטנים שכבר נפרדו ממנו, או עגלת מזוודות, לנסות לתווך להם קצת מה עושים שם וכמה זמן בערך, ובעיקר להשתתף איתם בתחושה- שירגישו מובנים ושאנחנו בעצם מרגישים כמוהם ושעוד מעט נסיים עם התורים ונעלה כולנו למטוס המיוחל.
בנוסף, לילדים קצת יותר גדולים אפשר לתת תפקיד – ולאפשר להם לחוש תחושת אחריות, נבקש את עזרתם למשל בלהסיע את המזוודה בתור, וכך בעצם ברגע שתהיה להם מטרה הם ירגישו יותר מגוייסים למשימה ואף מועילים לכל המשפחה.
וכן, בחופשה יהיו כל מיני רגעים גם פשוטים וגם מורכבים, וכשלנו ברורה הדרך והמטרה ושזה הכל כלול באותה חבילה, נבוא יותר בטוחים ורגועים וניתן מקום לכל התחושות והגוונים.