אחרי יום של כיף, עם משפחה, טבע ועוד כמה פינוקים, הגיע הזמן ללכת הביתה, ודווקא אז, אחרי יום כזה נעים מתחילים העצבים. ולמה זה טוב, ולמה להוציא את כולם מהכלים דווקא בסוף יום כזה מקסים?

הרבה פעמים לפני פרידה יש רגרסיה לילדים, פתאום הם נזכרים בכל הדברים שרצו ולא הספיקו, או הפרידה מאוצרות הטבע שצריך להשאיר מאחור, או למרחב ולשטויות וליציאה מהגבולות, ולעיתים גם קשה להיפרד מהחברים או שבכלל סתם כבר עייפים וזה קשה, מאכזב ומתסכל לסיים את כל הטוב הזה ולהיפרד.

מכירים את המשפט זה לא נגדי זה בעדו? בעצם הילד פשוט בעד “העוד זמן של כיף”, ולכן כל מופע האימים הזה מגיע דווקא בסוף עם תוספת השתטחות, בכי ועצבים דווקא כשאנחנו מתקפלים ועייפים ואז גם כולם מתחילים להדבק בעצבים, מסבירים מטיפים וכועסים או בכלל מרחמים. תחשבו רגע על עצמכם, גם לנו לעיתים מבאס לעזוב איזו חופשה חלומית או מקום ציורי, אך העניין הוא שאנחנו כבר יודעים ומתורגלים שזה חלק מהחיים ומתמודדים…

ככל שנאמן את הילדים במצבי פרידה שהם חלק מהחיים, הם יתרגלו ויטיבו להתמודד עם פרידות אמיתיות שיתקלו בהמשך הדרך, אך הרבה פעמים כבר אין לנו סבלנות או שאנחנו קצת מרחמים כי כולנו עייפים, ובכלל אנחנו רוצים למנוע ממנו כאב ולנו חוסכים את הבכי, הכלת התסכול ועצבים, אך הרעיון הוא שאנחנו לא יכולים לדלג מעל פרידה, צריך להיות בתוכה, כדי לדעת להיפרד בכל מיני מצבים בחיים – אם זה בגן, מהחבר מהדג או כן, גם מיום כיף.

אז מה עושים? 

שתפו אותם מה צפוי להם, תתזכרו אותם – בעוד חמש דקות נלך הביתה… אם מאוכזבים תתנו מקום לרגשות, בלי לבטל או להתעצבן, כרגע קשה להם גם אם לנו נראה שטותי ובכלל לא הכרחי, אפשר לחשוב איתם על רעיונות מה יכול לעזור להם להתמודד, מה הם מציעים? ולהעלות בעצמנו גם רעיונות- אולי תרצו לקחת ענף אחד הביתה למזכרת? אולי נצטלם שנזכור את “המחנה” שבניתם, או שנקבע שוב עם החברים, אך כרגע אנחנו נפרדים מלטפים וממשיכים, זוכרים בלי הטפות והסברים אלא נותנים לכך מקום ומתקדמים, וכך לאט לאט בצעדים של קטנטנים הם לומדים להיפרד ולהכיל תסכולים.